משפחתולוגיה של חגים: למה בחרתי לעשות את החג לבד

למה מישהו בוחר לעשות את ערב החג לבד?

השיחה הזאת התחילה ערב לפני ראש השנה. ניצה שאלה את אחי שאלה תמימה לגמרי: איפה אתה עושה את החג, עם מי? והתשובה הייתה לבד. ניצה קפאה. אחי אמר: ניצה, זה יהיה הנושא בפרק. היא אמרה לו שהוא מסתבך. הוא אמר הולכים על זה.

אחי מסביר שהשנה הקונסטלציה המשפחתית יצאה כך שכל האחים שלו חגגו עם בני הזוג שלהם, ההורים חגגו לבד, והוא הרגיש שאף אפשרות לא מתאימה לו. הוא מדגיש שהזמינו אותו ביד רחבה ובלב רחב, ושאלה אנשים שהוא מכיר ואוהב. ובכל זאת בחר להישאר בבית.

ניצה קוראת לזה משפחתולוגיה. כל שנה אותו סיפור: איפה עושים את החג, אצל מי, ולמה השנה דווקא שם. יש משפחות עם חוקיות ברורה, יש כאלה עם פנקסנות של ממש, מי היה בפסח ומי מגיע בראש השנה.

"אני יכול ללכת לאחת, לשתיים, לשלוש ולאן שמזמינים אותי. אבל יש קושי בללכת לבד לחג."אחי בן-דוד

מה זה הזרקור שמופנה אל מי שיושב לבד בשולחן החג?

כששאלנו את אחי מה הקושי בדיוק, הוא היה כן עד הסוף. אתה מגיע למשפחה שהיא לא שלך, כולם בזוגיות או עם ילדים, ואתה יושב שם ומרגיש מסומן. ואז מגיעות גם השאלות. מה עם הזוגיות. שנה הבאה אצלך. בדיוק כמו בחתונות.

אחי מדגיש שזה לא עניין להט"בי בלבד. כל רווק ורווקה בגיל מסוים יכולים להזדהות עם התחושה הזאת. אולי אצל להט"בים יש עוד נדבך של קושי שיושב מתחת, אבל הזרקור עצמו מוכר להרבה מאוד אנשים.

מולו, אומר אחי, ערב חג לבד בבית הוא פשוט עוד ערב. מכין משהו לאכול, רואה נטפליקס, הכול בסדר. ניצה מספרת שדווקא המשפט הזה זיקק לה את הרגע שבה היא קפאה. כאמא, היא אומרת, זה לא בא מהראש, זה בא מהלב.

"אתה יושב בשולחן חג וזה ממש כמו זרקור עליך שאומר: היי, אתה לבד."אחי בן-דוד

למה זוג נשוי מתפצל בין שתי משפחות בערב חג?

מכאן ניצה לקחה אותנו הביתה. במשך שנים מושיק ודורי גרו בחו"ל, והיו מגיעים לארץ לחגים. מה שקרה, בלי שאף אחד ביקש, היה שמושיק הגיע אליהם בערב החג ודורי הלך למשפחה השנייה. הם נשואים, וכל אחד חגג עם המשפחה שלו.

עד שבאחד מערבי החג ניצה ומאיר קלטו את הפנים העצובות של מושיק. אחרי שכולם הלכו, בלי לתאם שום דבר ביניהם, שניהם אמרו את אותו הדבר: יותר זה לא יקרה. הם תפסו את מושיק לשיחה ואמרו לו שאין שום הבדל בינו ובין דורי לבין יתר הילדים.

אחי שאל אם זה קשור לזה שהם הומואים. ניצה אומרת שהעובדות מדברות: לאף אחד מהילדים האחרים לא עלה בדעתו, גם לפני שהיו ילדים, ללכת כל אחד לכיוון אחר. אצל זוגות להט"בים, היא אומרת, לפעמים הפיצול נתפס כמובן מאליו יותר. כאילו זה פחות נחשב זוג. מאז, כשמושיק ודורי מגיעים לארץ, הם הולכים לשתי המשפחות, אבל ביחד.

אחי מוסיף מהחוויה שלו. הוא היה בזוגיות עם אישה הרבה מאוד שנים, ארבע עשרה, ואחר כך בזוגיות עם גבר. מבחינתו אין שום הבדל מהותי בשאלה הזאת של ללכת ביחד.

מה ההבדל בין קבלה אמיתית לאהבה עם תנאים?

אחי סיפר שבזוגיות הקודמת שלו הם לא עשו חגים עם המשפחה שלו, בגלל המורכבות בבית. לבד הדלת תמיד הייתה פתוחה. ביחד, פחות. במשפחה של בן הזוג קיבלו אותו בחום, בחגים ובימי שישי, וזה חימם לו את הלב, אבל גם הציב מראה. אצלך בבית זה לא אפשרי.

ניצה נתנה לזה שם: אהבה עם תנאים. הורה שאומר אני מקבל את הילד שלי, הכול בסדר, אבל עד ש. זה קורה, היא אומרת, בלי סוף. ובחגים ובאירועים משפחתיים זה נהיה הכי מורגש, כי שם עולה השאלה מה מותר ומה אסור. מותר לשבת אחד ליד השני, מותר להחזיק ידיים.

אחי מספר גם על הוראות ההתנהגות שמגיעות מראש מכל כיוון: תיזהר פה, תיזהר שם, תשים לב לדודה. הוא מבקש מהמאזינים הסטרייטים לעצור רגע ולדמיין שמישהו אומר להם איך להתנהג עם בן או בת הזוג שלהם באירוע משפחתי.

"אהבה עם תנאים. אני מקבל את הילד שלי, הכול בסדר, אבל עד ש..."ניצה סקאל

"קשה לי": איך נראה תהליך של הורה שמתרגל

ניצה מספרת על מאיר, שאוהב תמיד אבל שמרן יותר ממנה. בהתחלה, כשמושיק ודורי היו יושבים כזוג ודורי מלטף לו את הראש, ניצה התמלאה. בסוף הערב מאיר אמר לה קשה לי. היא ענתה לו שקודם כל זה נפלא שהוא אומר את זה, ושזה בדיוק אותו דבר כמו אצל כל ילד אחר.

אחי מסכים שזה בסדר שקשה. משהו חדש, מישהו לא רגיל. הפער, הוא אומר, הוא בין להגיד שקשה לי לבין לא לאפשר, לייצר אי נוחות או לחסום אפשרויות עד כדי לא להביא הביתה. ניצה מוסיפה שעברו שנים, ושהיום למאיר נוח הרבה יותר.

היא גם מספרת איך מושיק הפיל אותה בפח. היא שאלה אותו, בחטטנות שלה, איך זה, איך אתם מתנהלים. הוא העביר את השיחה אליה ואל אבא, ואז חזר ואמר לה: אמא, כל מה שהרגע תיארת, בדיוק ככה דורי ואני מתנהלים. היא אומרת שהוא איפס אותה, ושהוא עוזר לה עד היום, בסבלנות ובסובלנות, כי לדבר הזה לא נולדנו.

"אם אומרים שמקבלים, צריך להרגיל את הראש לקבל בלי תנאים."ניצה סקאל

מה כל כך דחוף להורים שנבוא אליהם בחג?

זאת הייתה השאלה של אחי, והוא שאל אותה ישר. שבועיים לפני כל חג כבר מתחילות השאלות. למה השנה פה ולא שם. הוא סיפר שגם כשהיה בזוגיות ארוכה עם אישה והם בילו את רוב ימי השישי והחגים אצל ההורים שלו, אבא שלו עדיין היה אומר לו אתם כל הזמן שם.

ניצה נתנה לזה שם נוסף: סוג של קנאה. הילד שלי היה יותר שם, הם עשו יותר כיף, הלכו למסעדה. היא לא מצדיקה את זה, אבל אומרת שזה קורה בהמון משפחות. ובקבוצות התמיכה שהיא מנחה בתהילה היא רואה גם גרסה כואבת יותר: הורים שמקבלים וזוכים שהילדים יגיעו עם בני הזוג, והורים שפחות מקבלים ולא זוכים.

משם הגענו לבחירה הלא אפשרית. כשהורה מציב תנאים, הוא בעצם גורם לילד לבחור בין בן הזוג שלו לבין המשפחה שלו. ניצה אומרת שזו בחירה לא הוגנת, ואחי מבקש מכל אחד לשים את עצמו בנעליים האלה ולשאול איך הוא היה מתמודד.

הלבד הוא לא בודד, והטוויסט של הטלפון לדודה

אחרי כל זה אחי העיף את ניצה מהכיסא ואמר שבסוף הוא לא עשה את החג לבד. בדרך הביתה מהקניות הוא התקשר לדודה שלו לאחל לה מזל טוב ליום ההולדת. לקראת סוף השיחה היא שאלה איפה הוא בחג, והוא אמר לבד בבית.

היא, אם חד הורית, אמרה לו משפט שכיווץ לו את הלב: אני יודעת מה זה לעשות חג לבד, תבוא לעשות איתנו. התגובה האוטומטית הייתה לא. היא לחצה קצת, הוא אמר שיעדכן, ואחרי שעה אמר יאללה אני בא. והיה ערב חג מצחיק, קליל ומהנה.

אבל אחי מבקש להבהיר משהו למאזינים. הוא לא מסכן. כשאומרים שהוא לבד, כולם ממהרים להזמין, וזה הופך לרחמים. יש לו לאן ללכת ויש אנשים שאוהבים אותו, והוא גם לא מתבייש לבקש להצטרף. הקושי האמיתי הוא במקום אחר.

ניצה מודה שהיא מתבלבלת בין לבד לבודד, ושזה דפוס חוזר אצל הורים בקבוצות שהיא מנחה. היא אומרת שאחי עשה לה שיעור של החיים.

"את מקבלת אותי כהומו, אבל לא מקבלת אותי כמי שרוצה לעשות חג לבד."אחי בן-דוד

למה שווה להאזין לפרק המלא

הפרק הזה הוא שיחה בין אמא לבין בן, אבל לא של אותה משפחה. בדיוק בגלל זה אפשר היה לומר בו דברים שקשה להגיד סביב שולחן אמיתי. ניצה מדברת מהלב של ההורה, אחי מדבר מהמקום של הילד, ושניהם לא מוותרים אחד לשני.

אם אי פעם ישבתם בשולחן חג והרגשתם זרקור, או שאתם ההורים שסופרים כמה פעמים הילדים היו אצל המשפחה השנייה, יש פה שיחה שמחזיקה את שני הצדדים בלי להכריע. נשארו לנו עוד הרבה דברים ברשימה, בעיקר מה קורה כשהורה אחד מקבל והשני פחות. את זה שמרנו לפרק אחר.

בינתיים, האיחול שלנו בסוף הפרק נשאר בעינו: שנצליח להתעלות על עצמנו, כהורים וכילדים, ושכל אחד יוכל להיות מי שהוא.