ערכים בבית: למה ילדים לומדים ממה שהם רואים

בעוד עשרים שנה הוא פותח לך את הדלת. מה את רואה?

התחלנו את הפרק בשאלה שנשמעה תמימה. נופר ביקשה לדמיין ארוחת ערב משפחתית בעוד עשרים שנה, בבית של הבן, זה שהיום בן שבע. את עומדת בדלת עם הסירים. הוא פותח. מה את רואה?

מעוז ענתה מהבטן. שהוא יהיה שמח, רגוע, נינוח. שהוא יקבל אותה כמו שהוא מקבל אותה היום, עם נשיקה וראש שנשען עליה. שהקשר ביניהם לא יחכה לארוחת שישי אלא יקרה כל יום. שגם עם בת הזוג שלו הוא ירגיש אותה נינוחות, גם כשהוא כועס וגם כשהוא לא רוצה נשיקה. שיהיה מקום לכל הרגשות ולכל הצרכים.

אחרי התשובה הזאת שאלנו את עצמנו למה בכלל שאלנו. כי לכולנו יש תמונה כזאת בראש. והרבה פעמים, במקום לחיות אותה, אנחנו מדברות אותה. מסבירות לילדים שיהיו אחים טובים, שיגידו לאחות וואו איזו שמלה, שיהיו חברים הכי טובים. וכל הזמן משווים בין התמונה העתידית לבין מה שקורה עכשיו, וזה תמיד מרגיש רחוק, כי זה באמת רחוק.

למה הרצאות על ערכים לא עובדות על ילדים?

לקחנו דוגמה יומיומית. הורה שאומר בבית שלנו מדברים רק אמת, וזה באמת חשוב לו. ואז הוא עונה לחברה בטלפון, אומר לה שהוא לא מרגיש טוב ולא יכול להיפגש, מנתק, והילדה עומדת מאחוריו ושואלת אמא, אבל את כן מרגישה טוב. אין לך חום.

זה הרגע שבו המילים נסדקות על ידי המעשים. נופר הזכירה שהפער בין הלמידה שמתקיימת מחיקוי התנהגות לבין הלמידה שמתקיימת מהסברים הוא פער עצום. ילדים לא קולטים ערך מנאום. הם קולטים אותו כשהם רואים אותנו עושות את הדבר, כשהם יושבים באוטו ושומעים אותנו מתקשרות לאחים שלנו סתם לשאול מה קורה.

מעוז הביאה את זה לגיל הצעיר. כל הזמן שואלים אותה איך הבן שלה אוכל כל כך הרבה ירקות ופירות. התשובה פשוטה. זה מה שהיא אוכלת. מגיל מאוד צעיר, כל פעם שהכינה לעצמה, הכינה גם לו. היום, כשאין לה כוח לחתוך סלט, הילדים הולכים וחותכים, ומציעים גם לה.

והחלק שהכי אהבנו: בבית יש מגירת ממתקים וחטיפים, בגובה הכי נמוך בארון, עם גישה מלאה. בלי אסור, בלי ממתק אחד ביום. ובכל זאת, כשמציעים לו קינוח, הוא בוחר תות ואבטיח. מעולם לא נאמרה שם הרצאה על חשיבות הבריאות.

"הלמידה לא מתקיימת מהרצאות ולא מדיבורים. היא מתקיימת כשהם רואים אותנו הלכה למעשה עושים את הדבר."נופר

איך בכלל יודעים מה הערכים שלי?

שאלנו את השאלה הכי בסיסית. מי שמעולם לא עצר ובדק מה הערכים שלו, איך הוא מגדיר ערך. מעוז תיארה את זה כבסיס פנימי. מה אני מאמינה בו, באיזה אור אני רוצה לחיות, עוד לפני שאני מגדלת ילדים. ערך הוא מצפן, מנוע שדרכו הולכים.

אין ערך טוב וערך לא טוב. ויש אינסוף ביטויים לאותו ערך. בריאות אצל אחת היא תזונה וספורט, ואצל אחר היא חקר, למידה, התפתחות אישית, טיולים. יש שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, הם יעברו כך או אחרת, והשאלה היא איך חשוב לי להרגיש בתוכם.

דיברנו על יהדות כדוגמה לערך שחי בבהירות מוחלטת. ילד שנולד לבית שומר שבת לא קם בשבת השלוש מאות ושש ושואל היום שומרים או לא. זה מונחל, עקבי, ברור. זאת ההרגשה שאנחנו מחפשות כשאנחנו מזהות ערך אמיתי: שקט פנימי, תחושה שאני במקום הנכון.

נופר הוסיפה את הצד השני. כשערך שחשוב לי לא מקבל מענה, אני לא תמיד מחברת. פשוט פתאום אני עצבנית יותר, חסרת סבלנות, חסרת שקט. בלי השם של הערך, אין לי מה לחבר אליו. בדיוק בגלל זה בקליניקה מתחילים משם: מה הערכים שמובילים אתכם, ועל מה אתם רוצים לגדל את הבית.

המתבגרים לא מורדים בכם, הם בודקים

אז מה קורה כשהילד פוגש את הערכים הברורים שלנו ופתאום רוצה לבדוק אותם. נופר הסבירה שבאזור גיל הגשר מתחילים לראות את זה, וזה לא מרד. זאת בנייה של אישיות.

גם אם אמא נתנה את ההסברים הכי טובים למה זה חשוב, זה הלמה של אמא. המתבגר מחפש את הלמה שלו. ולפעמים, כדי לבדוק, הוא צריך לשבור את ההגה מאה שמונים. בבית דתי זה יכול להיראות כמו יציאה בשאלה, אצל אחרים כמו צמחונות או טבעונות. בסביבות שמונה עשרה, תשע עשרה, הם מתחילים לחזור ולבחור מה מהבית נכנס איתם לחיים.

הזכרנו לעצמנו שזה בדיוק מה שאנחנו רוצות. אדם שחוקר, שבודק, שלא מקבל אמת רק כי אמרו לו. אותו ילד שלא יקבל אמת כי ככה אמרו, גם לא יקבל את זה כשיגידו לו קח תעשן, קח תשתה. אבל בשביל זה אנחנו צריכות להיות המודלינג הראשוני.

"הם לא מורדים. הם שמים סימני שאלה על מה שעד היום היה סימן קריאה."נופר

"אל תבואי לסבתא": לוותר על ביטוי של ערך בלי לוותר על הערך

הגענו לסיטואציה שכל הורה למתבגרת מכיר. יום שישי, ארוחה אצל סבתא, והיא מודיעה שהיא לא באה. בא לה להתארגן, לפגוש חברות, להתלבש לפני שהיא יוצאת. ואנחנו עומדות שם עם ערך המשפחתיות ביד.

כאן עצרנו על נקודה חשובה. משפחתיות נמדדת רק בזה שהגעתי לארוחה אצל סבתא? הערך נבחר פעם, בטעם המשפחתי של אז, ועכשיו הטעם זז. ככל שננסה להחזיר אותו למידות של פעם, זה לא יעבוד, וזה יביא לריחוק. היא תגבש את הזהות שלה כך או אחרת, והשאלה היחידה היא אם זה יקרה רחוק מהעיניים שלנו או קרוב מספיק כדי שנוכל לתת יד.

ביקשנו תשובה בלי פילטרים, ומעוז נתנה אותה. אל תבואי. להישאר איתך או שאני אלך ואת תהיי עם החברות? להביא לך קופסה או שאת מעדיפה לקנות משהו? לשאול את סבתא מה היא הכינה ולבקש שתכין לך? לקבוע יום אחר שנלך לסבתא ביחד.

מה שקורה שם הוא לא טריק לשכנוע. ברגע שמשחררים את האחיזה הנוקשה בביטוי אחד של הערך, נפתחות אינסוף דרכים לקיים אותו. זה לא ויתור על משפחתיות ולא ויתור על סבתא. זה פשוט למצוא את הדרך להגיע לשם ביחד, אחת עם השנייה ולא אחת נגד השנייה.

"כשאני דורסת את הצורך שלה עם איזשהו דגל של הערכים של הבית, אני לא רואה אותה."מעוז

ולמה שווה להאזין לפרק המלא

בדרך יש גם שיחת טלפון אמיתית עם אבא לילדה בכיתה ו שנכנסת ללחץ בכל תחילת שנה, ומה שאמרנו לו על אסטרטגיות ויסות ודמיון מודרך. יש גם רגע שבו נופר עצרה אותנו על מילה אחת, כבוד, ואמרה שהיא עושה לה צמרמורת בגוף.

אנחנו לא נותנות פה רשימת ערכים נכונים. אנחנו שואלות שאלות שאפשר לקחת איתן הביתה כבר הערב: מה מוביל אותי באמת, איך זה נראה בפועל, ומה הילדים שלי רואים כשהם מסתכלים עליי. בפרק המלא השיחה הולכת לפרטים הקטנים, לאלה שעושים את ההבדל.

"אל תבואי חיים שלי. ברור שלהיות עם חברות שלך זה הכי כיף."מעוז