דייט ערכים: מה עושים כשהערך שלי מתנגש בשלו

למה זוגות רבים על אותו ערך בדיוק?

התחלנו את ההקלטה בצחוקים על פפיונים ועל חיפוש חסות, ותוך דקה כבר היינו בנקודה הרבה פחות קלילה. מה קורה כשברור לי מה חשוב לי, ברור לי איך אני רוצה שהילדים שלי יפעלו, ואז מסתבר שבן הזוג שלי פשוט חי לפי משהו אחר.

זה מגיע אלינו לקליניקה כל הזמן. היא רוצה בית שמתנהל בצורה מסוימת, הוא צועק, מעניש, מציב גבולות אחרת לגמרי. הם מתארים את זה כוויכוח על חינוך. בפועל, לאף אחד מהם אין מושג שהכל יושב על ערכים.

ומה שגילינו לאורך השנים הוא שלרוב מדובר באותו ערך בדיוק. הוא קורא לזה משפחתיות, היא קוראת לזה אהבה, ואצל שניהם זה מתבטא בטיולים ברחבי הארץ. או ההפך: שניהם אומרים אהבה, אבל אצל אחד זה מגע וחיבוקים ואצל השנייה זה מילים ושיחות עומק. בלי לדעת את זה, נכנסים ללופ אינסופי של תסכולים. הוא לא רואה אותי, היא לא נותנת לי את מה שאני צריך.

מה זה דייט ערכים ואיך עושים אותו בפועל?

הדבר הראשון שאנחנו שולחות זוגות לעשות הוא דייט ערכים. לא שיחה על הילדים, לא ויכוח על מי צודק בעניין שעת המקלחת. פשוט לשבת ולהחליט מה הערכים שמובילים את הבית הזה.

איך זה נראה טכנית: לוקחים רשימת ערכים, יש כאלה בגוגל ויש גם את הרשימות שלנו. כל אחד בוחר לעצמו, בלי להציץ, את הערכים שמובילים אותו. אחר כך יושבים יחד ומייצרים רשימה משותפת. אנחנו אוהבות לעבוד עם עשרה. המספר פחות חשוב מהשיחה עצמה.

אחרי זה בונים אסטרטגיה לכל ערך, כזו שמתאימה לנקודת הזמן הנוכחית. וכל כמה חודשים פותחים את הרשימה מחדש. עדכון גרסה. חידוש חוזה. איזה ערך בא לידי ביטוי, איזה ערך נדרס, איפה הרגשת שנפגעת.

שימו לב גם שערך כמעט תמיד מכיל ערך אחר בתוכו. מי שאומר משפחתיות מתכוון גם לאהבה או ליחד. מי שאומר אהבת הארץ יוצא לקמפינג בגשם. אותה מילה, מפות שונות לגמרי.

"הדבר הראשון שאני אשלח אותם לעשות זה דייט ערכים."נופר חסון קרייב

מתי מגלים שצעדנו לבד כל הדרך?

יש רגע שחוזר הרבה בשיחות שלנו. אדם הולך לכיוון מסוים, משקיע, מתקדם, ואז מסתובב ומגלה שאף אחד לא הלך איתו. ומיד אחר כך מגיעה השאלה: איך זה קרה? אנחנו עשור ביחד, הוא אמור לנחש.

אז לא. הוא לא אמור לנחש. לא הצעת לו להצטרף, לא הושטת יד, לא עדכנת. כל אחד צועד בדרך שלו, ואם לא עוצרים באופן יזום, בטח בתוך שגרה עם ילדים, אז יום יעבור ועוד יום יעבור, ובסוף רק נסתכל אחורה ונבין שהיינו לבד.

הדבר הזה צף בדיוק כשהילדים מתבגרים. פחות רגעים אינטימיים, פחות מרחבים לדבר בשקט רק שנינו. יש תנועה בבית, יש ילדים ששומעים יותר ושמים לב הרבה יותר למה שקורה בינינו. ואז מה הם סופגים? איזה יופי שאמרנו ערך המשפחתיות וערך הכבוד, אם בפועל הם רואים משהו אחר.

לכן אנחנו גם מאמינות בלשתף אותם. לא בהכרח בבחירת הערכים, זה יכול להישאר שלנו. אבל כן בביטוי הפיזי של כל ערך. ואולי גם להם יש מה להוסיף לרשימה המשפחתית.

"אנחנו כבר עשור ביחד. הוא אמור לנחש. לא יפה שלי. את לא אמרת לו."מעוז בן אבי

ארוחת ערב משפחתית מתחילה הרבה לפני שיש ילדים ליד השולחן

הדוגמה שאנחנו חוזרות אליה שוב ושוב היא ארוחת ערב. לא זו של יום שישי אצל סבתא, אלא הארוחה היומיומית.

אי אפשר לאכול בעמידה, לנשנש מהסיר תוך כדי שהם אוכלים, ואז להכריז שחשוב לי שארוחות יהיו משפחתיות. זה מתחיל הרבה לפני. בגיל מאוד צעיר, כשהתינוק עדיין יונק, בשאלה אם שאלתי את בן הזוג שלי אם הוא רעב. שם ההרגל מתבסס.

ומה שקורה בפועל אצל הרבה מאיתנו הוא זה: אחד חטף משהו בדרך, אני אכלתי מהסיר, הילד אחד אוכל קורנפלקס בחדר והשני מול הטאבלט. ואז רואים באינסטגרם ריטואל של ארוחה משפחתית ומכריזים על חוק חדש. מהיום בחמש וחצי כולם פה. מי רעב בשעה הזו? מי קבע?

אף פעם לא מאוחר, אבל צריך להבין למה זה חשוב לי. ילד בגיל הגשר או בגיל ההתבגרות ממש יצטרך את הלמה, וגם ילד צעיר יותר. ואי אפשר לדבר על ערכים בלי עקביות ובלי דוגמה אישית. אי אפשר להושיב אותם לארוחה ולהגיד שנייה, אני רק אקפל כביסה, רק אענה לטלפון.

ערך או צורך? הסוודר של סבתא עושה סדר

אחת ההבחנות שהכי אהבנו לפרק בשיחה הזו היא בין ערך לצורך. דוגמה קלאסית: לי חשובה עצמאות, אני רוצה שהוא ימזוג לעצמו את החלב. לך יש חרדה שישפך וילכלך את כל המטבח, ואתה אומר לא, לא, עזוב, אני אמזוג.

אנחנו חושבות שסדר וניקיון במקרה הזה הם בעיקר צורך, לא ערך. ואם זה צורך, יש עוד דרכים לענות עליו. אפשר להגיד עליי, אני דואגת שיהיה נקי. אבל אם לא נדבר על זה, נישאר בהתנפלות הדדית בלי להבין מה באמת עומד מאחורי כל צד.

ויש גם התנגשויות של ערך מול ערך. סבתא קונה מתנה, הילדה אומרת סבתא, אני לא כל כך אוהבת את הסוודר. אמא בטוחה שהיא עשתה בדיוק את הדבר הנכון, כי כנות. אבא כועס, כי פגעה בסבתא ולא כיבדה אותה. שני ערכים שלא בהכרח מנוגדים, אבל בביטוי הפיזי הספציפי הזה הם התנגשו חזיתית.

השאלה שאנחנו מציעות לשאול בערב, אחרי שהילדה נרדמה, היא לא מי צדק. היא שאלה על עוד עשרים שנה. מה אני רוצה שהיא תעשה כשאני אקנה לה מתנה שהיא לא אוהבת? שתחייך ותתקע פסל מכוער בסלון בשם הריצוי שלי, או שתגיד תודה שחשבת עליי, אני פחות אוהבת את זה, נחליף ביחד?

"מה אני רוצה שהילדה שלי תעשה כשבעוד עשרים שנה יציעו לה ג'וינט?"מעוז בן אבי

הרמה השלישית של הציות, ומה הורים לומדים מהילדים

מריה מונטסורי מדברת על שלוש רמות של ציות, ועל כך שכדי להגיע לרמה השלישית צריך לעבור דרך ארוכה. אנחנו ההורים, הרבה פעמים, הגורם המפריע בדרך הזו.

הרמה השלישית היא ציות לעצמי. היכולת לעצור בסיטואציה ולשאול מה נכון לי עכשיו. לא מה נכון לסביבה, לא מה נכון למבוגר שלידי, לא מה נכון לפי הכללים. אנחנו יכולות לעזור להם להגיע לשם בתנאי שאנחנו מתוות את הערכים ולא כופות אותם. חיות אותם בעצמנו.

וזה עובד גם הפוך. אין הורה שלא למד מהילד שלו. כולנו מכירים את הרגע שבו היינו בטוחים במאה אחוז במשהו, הילד אמר משפט אחד ואמרנו אוי, נכון, לא חשבתי על זה. ככל שנאפשר לזה לקרות, הם ילמדו שיש להם מה לתת ושהקול שלהם שווה.

אם אתם בשלב שבו כל ויכוח קטן בבית מרגיש כמו קרב על עקרונות, הפרק הזה ייתן לכם שפה. יש בו את דייט הערכים צעד אחר צעד, את ההבחנה בין ערך לצורך, את הסוודר של סבתא ואת הארוחה שמתחילה שנים לפני שהיא מגיעה לשולחן. שווה להאזין עם בן או בת הזוג, ולעצור באמצע כדי לשאול אחד את השנייה: רגע, לזה אתה קורא ככה?

"הרמה השלישית של הציות זה ציות לעצמי."נופר חסון קרייב